למה אני משתתף בעמידות שקטות עם תמונות של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה

06 אוק, 2025

במשך תקופה ארוכה מאז תחילת המלחמה לא הגעתי למחאות או הפגנות. אני, האזרח הקטן, לא בפוזיציה לייעץ לממשלה ולצבא מה לעשות בסיטואציה כל כך מורכבת, כמו המצב שאליו נקלעה המדינה שלנו ב-7 באוקטובר.

ראיתי בתקשורת תמונות וסרטונים מהפגנות נגד המלחמה, נגד ההרס וההרג, לא חשבתי שמקומי איתם. אחרי הכל, הצבא יודע טוב יותר ממני מה צריך לעשות, אני לא מתיימר להבין את השיקולים שעומדים לנגד עיני המנהיגים שלנו ולהחליט מה נכון לעשות. גם כשהגעתי עם חברים למחאת החטופים, שמאגדת הרבה אנשים עם דעות שונות לגבי המלחמה ומתמקדת רק בצורך הדחוף להחזיר את החטופים בעסקה (בין אם כוללת ובין אם חלקית), שמעתי קושי להזדהות עם האמירות היותר נחרצות שנאמרות בהפגנה: "אני רוצה לתמוך במשפחות החטופים, אבל אני לא בטוחה שלעזוב הכל ולהחזיר 'את כולם עכשיו' זה הדבר הנכון מבחינה בטחונית" אמרה ידידה שבאתי איתה למחאה בכיכר באחת השבתות.

ובכלל, לא אנחנו בחרנו להתחיל את המלחמה הזאת, היא נכפתה עלינו, ובמלחמה אנשים מתים, אין מה לעשות. ראיתי הרבה דיווחים על פשעי מלחמה שלנו בעזה, אבל אני יודע שאין מלחמה ללא פשעי מלחמה. לא הגיוני לצפות מחייל שנכנס לאזור לחימה כל כך מורכב להישמע לכל החוקים ולהתחשב באזרח שאולי עומד מולו, כל עוד יש סיכוי שמדובר במחבל שיכול לשלוף עליו נשק בכל רגע. אני עדיין חושב את כל הדברים האלה.

היום, אני מגיע למחאות שקטות של מיזם בשם "מעורבים בעל כורחם", שבהן אנחנו מחזיקים ומחזיקות תמונות של ילדים שנהרגו במלחמה בעזה. העמידה שלנו היא שקטה, והרבה אנשים שעוברים לידינו לא מקבלים הזדמנות לדבר איתנו, להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. לפי כמות הצעקות והנאצות שאנחנו מקבלים, ביניהם אמירות כמו "ברור שאתם שותקים, זה כי אין לכם שום דבר להגיד באמת", נראה שהרבה אנשים באמת לא מבינים מה מביא אדם למצב שבו הוא עומד עם תמונה של ילד עזתי שנהרג, מציג אותה לעוברים והשבים ברחוב, וחושב שיש לו פואנטה. ביקום מקביל, גם אני הייתי מתעצבן על קבוצת מוחים שלא מוכנים לדבר על המחאה שלהם.

אני לא מייצג את שאר האנשים שעומדים איתי, אבל אני אנסה לנסח כאן, לגבי עצמי, למה אני עומד עם תמונה של ילד או ילדה שהרגנו בעזה.

חוסר אמון בצבא

כבר כתבתי קצת על ההסברה בזמן המלחמה הזאת. אני כבר לא מסתכל על הסברה כעל הסברה לעולם, אלא יותר כעל "שימור לקוחות". לקוחות שרוצים להמשיך ולעמוד מאחורי הדגל באמונה שהמלחמה הזאת תביא לנו ביטחון, או שהיא מתנהלת בצורה "מוסרית". ואני פשוט לא משתכנע.

"לא משנה מה המחיר. מה שאתה יכול, אתה מפציץ"

בעמידה האחרונה, התמונה שהתגלגלה אליי הייתה של מריה אל-שנטי, בת 4 חודשים במותה. היא נהרגה בתקיפה של חיל האוויר על בית שכניה, ב22 באוקטובר 2023. באותה תקופה, מתו מדי יום מאות בני אדם בהתקפות של חיל האוויר, אבל ספציפית הלילה של ה-22 באטוקטובר היה אחד הלילות הכי קטלניים מאז תחילת המלחמה והיווה קפיצה משמעותית בכמות ההרוגים. בהמשך המלחמה התפרסמו עדויות של חיילים בחיל המודיעין שמסבירות את הקפיצה:

המקורות סיפרו שהאישור להשתמש אוטומטית בתוצאות "לבנדר" [מכונת מטרות], ששימשה קודם ככלי עזר בלבד, התקבל כשבועיים לאחר תחילת המלחמה, אחרי שנלקח מדגם רנדומלי של כמה מאות יעדים שבחרה המכונה, ואנשי מודיעין בדקו "ידנית" את מידת הדיוק של המדגם. כאשר הגיעו ל-90% דיוק במידת השיוך לחמאס, התקבל אישור להשתמש ב"יעדי האיש" שהמכונה סימנה "כאילו בן אדם הביא אותם", בלי לבדוק מדוע "לבנדר" קיבלה את ההחלטה לשייך אדם לזרוע הצבאית של החמאס, ובלי להתבונן בחומר הגלם המודיעיני שעליו ביססה המכונה את החלטתה. (הדגש לא במקור)

כל זה, על רקע הצהרת דובר צה"ל, דניאל הגרי, כי הצבא מטיל מאות טונות של פצצות בתקיפות ברצועת עזה, וש"הדגש הוא על נזק ולא על דיוק". באותה כתבה, מופיעה גם העדות הבאה:

גם א' השתמש במילה "נקמה" ביחס לאווירה אחרי 7 באוקטובר. "אף אחד לא חשב מה עושים אחרי זה, כשהמלחמה תיגמר, איך יהיה אפשר לחיות ברצועה ומה יעשו איתה", אמר א'. "אמרו לנו: עכשיו צריך לזיין את החמאס, לא משנה מה המחיר. מה שאתה יכול, אתה מפציץ". (הדגש לא במקור)

את קציר המשפחות שהתאפשר במסגרת הלך הרוח הזה בצה"ל תיארה אמילי טריפ, מנהלת ארגון Airwars, כך:

בחודש הראשון של המלחמה בעזה, היו לנו כ-200 מקרים שבהם יותר מעשרה אנשים נהרגו. הסטטיסטיקה האחרת שקפצה מול עינינו היתה מספר ההרוגים במשפחה. [...] באוקטובר 2023 לבדו מצאנו ש-90% מההרוגים בעזה נהרגו לצד בן משפחה אחר, בסך הכול כ-4,500 בני אדם. [...] מעולם לא נתקלנו בהרס כזה של משפחות שלמות בעבר.

התמונה שמצטיירת היא שמריה הייתה קורבן לענישה קולקטיבית בידי הצבא, שנועדה פחות לספק ביטחון לאזרחי ישראל, ויותר להחזיר את הביטחון העצמי לצה"ל. עוד לא נברא טיעון ההסברה, שבהינתן המציאות הזאת, יכול לשכנע אותי שמריה לא מתה לשווא, ולא פחות חשוב מזה - האמון שלי בשיקול הדעת של בכירים בצבא או באיזונים ובלמים במערכת הצה"לית התרופף משמעותית.

המלחמה נמשכת

מאז החודש הראשון של המלחמה, היא הספיקה להשתנות לא מעט. צה"ל עם מגפיים על הקרקע, מנהל את המלחמה האורבנית הכי מורכבת במאה ה-21, אל מול אויב אכזרי שלא חס על אוכלוסייתו שלו.

הרבה מהמנהרות של חמאס הופצצו או נסתמו, כל 19 האוניברסיטאות שפעלו ברצועת עזה נפגעו או נהרסו לגמרי, תשתיות טרור הושמדו, יותר מ-18 אלף ילדים נהרגו, הצבא כבש את ג'באליה כבר לפחות 3 פעמים, משפחה שלמה עם דגל לבן נהרגה אחד-אחד מאש של צלף צה"ל, החמאס מאבד את אחיזתו, צה"ל אימץ פרקטיקה של תקיפת צוותי חילוץ, אנחנו כפסע מנצחון מוחלט.

לאורך כל המלחמה, אנחנו שומעים על ההישגים של צה"ל ברזולוציה נמוכה, בעודינו רואים את ההשלכות של המלחמה ברזולוציה גבוהה להחריד. בתור מי שמנסה לצרוך חדשות משני הצדדים, אני מקבל את התחושה שצה"ל מזמן כבר לא מנסה לשכנע אותי שכל ההרג הזה מוצדק. בכל הסוגיות המרכזיות צה"ל לא עושה את המאמץ המינימלי להציג קייס משכנע, לספק הצדקות לפעולות או להציג תמונה קוהרנטית של המציאות לציבור.

הערכות מצוצות מהאצבע

נושא שלדעתי ממחיש את חוסר האמינות של הצבא הוא מספרי ההרוגים שהצבא מדווח עליהם בעזה. קודם כל, יש לנו עדויות על כך שבניגוד למלחמות קודמות, אין חובה לבצע BDA מדויק בחלק מהתקיפות האוויריות, בין היתר מעדות של 11 קצינים ל-New York Times. על רקע דיווחים כאלה, לא מפתיע לראות את חוסר הקוהרנטיות בהערכות הרשמיות והלא-רשמיות שיוצאות מצה"ל בדבר מספר ההרוגים ברצועה. ההיסטוריון לי מרדכי ביצע סקירה של ההערכות הישראליות וסיכם אותה כך:

ההערכות הישראליות לא עקביות, לא מעודכנות, ולא מבוססות על מתודולוגיה או ראיות כלשהן שניתן לאמת או להפריך, מעבר לדבריו של דובר צה"ל ולעיתים ראש הממשלה. חוסר העניין של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לשחרר נתונים לציבור מוביל לכך, שלמעשה מאז אמצע אוגוסט [2024], ההערכה הישראלית לגבי מחבלים שנהרגו ברצועה נותרה כ-17 אלף, אף שבארבעת החודשים שחלפו מאז, נהרגו כ-5,000 פלסטינים על פי משרד הבריאות הפלסטיני. (הדגש לא במקור)

סקירה עדכנית יותר מופיעה בויקיפדיה.

אז איזה מידע כן יש לנו? רשימת הקורבנות השמית המתעדכנת שמשרד הבריאות של עזה מפרסם. הרשימה פתוחה לכל וזמינה באינטרנט, כולל הצמדה לתעודות זהות של ההרוגים, והיא ככל הנראה כוללת גם אזרחים וגם מחבלים הרוגים. רבים ניסו למצוא פגמים ברשימה, וחלקם אף עשו כותרות בעולם עם טענות לזיוף גילאים, זיוף מינים והוספת ילדים חיים לרשימה על מנת לנפח את כמות הילדים המתים כביכול. כל אלה בסופו של דבר הופרכו, אם כי הפעם בלי ההד התקשורתי שקיבלו המאשימים. ¹

ההבדל בין הערכות של הצבא, שלא ניתנות להפרכה ולא מתבססות על היגיון ברור, לבין הרשימה השמית של משרד הבריאות בעזה, שאפשר לחקור ולוודא שהיא אמינה, הוא קצת כמו ההבדל בין דת למדע. אני מעדיף להסתמך על מדע.²

"לא נמסרה תגובה"

גם כשלא מדובר בסטטיסטיקות גורפות אלא במקרים ספציפיים, הצבא מאבד את הרצון או את היכולת להגן על הפעולות שלו.

"טרם התקיפה ננקטו צעדים רבים כדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה באזרחים, לרבות שימוש בחימוש מדויק, אזהרות מקדימות, תצפיות מהאוויר ומידע מודיעיני נוסף"

התחושה שלי מרפרוף בתקשורת הישראלית היא שאת המשפט הזה אפשר להדביק על כל מעשה של הצבא, ולבטל את כל המחשבות המטרידות שעולות בעקבותיו. כמות ההרג שאנחנו עדים לו כל יום, אל מול הבנאליות של הקופי-פסטה שצה"ל מואיל בטובו לספק לנו מבעיתה אותי, ויחד איתי גם הרבה מאלה שעוקבים אחרי התגובות של דו"צ לעיתונאים לגבי פעולות של הצבא שבהן נהרגים אזרחים.

עיתונאים מכלי תקשורת שונים מספרים שלאחרונה, הצבא החל לבקש נקודות ציון עבור מקרים כאלה. כך, למשל, כתב ניר חסון, שמסקר את המשבר ההומניטרי בעזה עבור "הארץ":

בשנתיים האחרונות התבקשתי עשרות פעמים לספק נקודת ציון כאשר ביקשתי תגובה מדובר צה"ל. זוהי בקשה מופרכת ובלתי סבירה. עצם העובדה שדובר של צבא במדינה דמוקרטית מעלה דרישה כזאת מעיתונאים מעידה כמה מעט חשיבות צה"ל מייחס לחייהם ולמותם של אזרחי עזה. צבא אמור לספק לתקשורת תשובות במקרי הרג המוני של אזרחים, גם אם העיתונאי אינו יכול לספק במדויק את הקואורדינטות.

ניר חסון חתום גם על תחקיר בשם "בעולם מדברים על הרעב, אך מרבית ההרוגים בעזה – מהפצצות", שפורסם בספטמבר 2025, בו נכתב כך:

"הארץ" שלח לצה"ל רשימה של 29 תקיפות מתועדות מסוף יולי ועד סוף אוגוסט, שעל פי משרד הבריאות הפלסטיני נהרגו בהן 180 בני אדם – וביקש את תגובת דובר צה"ל עליהן. בנוגע לחמש תקיפות נמסרה תגובה חלקית, שאינה עונה על השאלות מה היו מטרות התקיפות? האם הובאה בחשבון הפגיעה בחפים מפשע? והאם נפתחה חקירה בנוגע לפגיעה בחפים מפשע. בנוגע ל־24 התקיפות הנותרות נמסרה תגובה כללית בלבד. [...] ב־30 באוגוסט, שעות לפני חיסולו של דובר חמאס אבו עוביידה, פגע טיל בשכונה אחרת בעיר עזה. הפגיעה הייתה בתור לחלוקת פיתות בשכונת אנסר בעיר. 12 בני אדם, ובהם חמישה ילדים, נהרגו בתקיפה. סרטונים שצולמו שם מייד לאחר מכן הראו תושבים אוספים פיתות שהוכתמו בדם, גופות מועמסות על משאית ואימא שנפרדת מבנה. דובר צה"ל ביקש מ"הארץ" את הקואורדינטות לתקיפה וקיבל אותן; למרות זאת לא נמסרה תגובה בנוגע למטרת התקיפה. (הדגש לא במקור)

אלה הסיבות העיקריות שמקשות עליי לבטוח בצבא שינהל מלחמה בצורה מקצועית ויימנע מהפעלת אלימות מופרזת. הצבא ממשיך לספק לי סיבות לחשוש שהמלחמה מתנהלת בצורה שלא מתחשבת בחיי אדם.

חוסר אמון בממשלה

כשאני מסתכל על האדם הממוצע שיוצא היום להפגין בעד עסקה, אני לא חושב שיש ביני לבינו מחלוקת מהותית. שנינו לא סומכים על הממשלה הנוכחית, לא חושבים שהיא פועלת מתוך האינטרסים שלנו באמת. על הרקע הזה, אני לא חושב שאפשר להמשיך ולתאר את המוות וההרס בעזה כהכרחי.

כל עוד הממשלה מספקת לנו סיבות טובות לחשוש שהמלחמה נמשכת למען מטרות שאינן צבאיות, השיח על האם תקיפה כזו או אחרת חוקית או הכרחית הופך לפחות רלוונטי. במצב כזה, ההצדקה לכל הנזק טובעת בצל של סימן שאלה הרבה יותר בסיסי. הנזק הזה כולל את הסבל של החטופים, שנמקים כבר כמעט שנתיים בשבי בעזה, הוא כולל את חללי הצבא ואת הדור הפוסט-טראומטי שהמלחמה הזאת יוצרת בישראל, וכן, הוא כולל גם את הקורבנות מהצד השני של הגדר.

חשוב לי להבהיר שאני לא מתנגד למאמצים טקטיים מסוג פגיעה בחמאס, כל עוד הם לא גורמים לנזק אסטרטגי וכל עוד יש מטרה אסטרטגית מאחוריהם. אבל אם לא ברור איך ההישג הטקטי יכול להתרגם להישג אסטרטגי, המילים "נזק אגבי" כבר לא יכולות יותר לשמש כתירוץ למוות של בלתי מעורבים.

חיבור בין כוונות למעשים

המצב שלנו היום הוא שהמלחמה מנוהלת על ידי אנשים שמספקים לנו סיבות להאמין ששיקולים שאינם בטחוניים עומדים בבסיס המלחמה והמשכה עד היום. שרים בממשלה לא מסתירים את דעתם בנוגע למלחמה, עם אמירות כמו "אנחנו מוחקים את עזה כי הוא כולה יישות טרור גדולה. בכל מקום שאנחנו כובשים אנחנו צריכים להרוס את הכל ולכן בעזה לא יהיה לאף אחד מה לחפש 15-20 שנה קדימה".

הרבה ממאמצי ההסברה היום מתמקדים בניסיונות לסתור את הקשר בין אמירות של שרי ממשלה, לבין המעשים בשטח. מדברים על הרעבת אוכלוסייה, מדברים על דילול אוכלוסיה. במקביל, מבצעים הרעבת אוכלוסייה, ופעולותיה של ישראל מצביעות על כוונות לבצע גירוש המוני. "אבל", יגידו הרבה ישראלים, "הפעולות האלה נעשות מצרכים צבאיים נטו, ולא קשורות לאמירות של הדרג המדיני". דעה כזו ביטא לאחרונה העיתונאי הישראלי חביב רטיג-גור, בהקשרי ההרס הנרחב ברצועה:

The critics of Israel say [...] that the Israelis are using the fact that Hamas is this dug in [...] as cover for the real goal of wanting destruction of Gaza. That the purpose is the destruction, and everything else is cover.

Here's the thing. Suspecting that the Israelis actually want what Smotrich and Ben-Gvir say the Israelis want, and not what Haviv says Israel wants, is not an unreasonable thing to suspect, if you don't happen to know what Haviv knows about Haviv's own country. Many many Israelis are convinced of it and if you talk to them they will convince you of it.

חביב מבין שאצל מישהו שעוקב אחרי המלחמה מבחוץ יכול להיווצר רושם שההרס בעזה הוא תוצר של הנהגה שמעוניינת לראות הרס נרחב כזה. את החששות האלה חביב מנפנף ב"סמכו עליי, אני ישראלי ואני יודע שזה לא המצב".³ אני לא מסכים עם חביב שאפשר להמשיך ולתת לפעולות של ישראל את חמת הספק הזו.

יש לנו סיבות טובות לחשוב שהנקמנות של הפלגים הקיצוניים יותר בממשלה השפיעו מספר פעמים על ההחלטה של ראש הממשלה להקשיח עמדות ולא ללכת על עסקה להשבת החטופים ולסיום המלחמה. עוד ביולי 2024, רונן ברגמן פירסם שגורמים בכירים במערכת הביטחון "טוענים כי לשכת רה"מ וגורמים קיצוניים בקבינט חברו יחד עוד לפני שחמאס בכלל נתן את תשובתו להצעה הקטארית האחרונה, כדי לא להשאיר שום אפשרות, לסכל אותה ולסתום את הגולל על הסיכוי להגיע לשחרור של ישראלים מרצועת עזה בעתיד הנראה לעין". ברגמן נמנה בין החתומים גם על סקירה עדכנית יותר שפורסמה ב-New York Times ביולי 2025, תחת הכותרת "How Netanyahu Prolonged the War in Gaza to Stay in Power".

היינו עדים לאחרונה גם למהלכים שהצבא עצמו מתנגד אליהם בתוקף. לפעמים, בצבא נאלצו לקבל החלטות מבלי לשתף בתהליך את הפרקליטה הצבאית הראשית, שהתנגדה לחלק מהצעדים בשל היותם בלתי-חוקיים לפי הדין הבינלאומי. האם ככה נראית מלחמה לגיטימית, חוקית, שבבסיסה מטרות צבאיות?

מטרות מלחמה עמומות

מטרות המלחמה הן כביכול החזרת החטופים ומיטוט של החמאס, לאו דווקא בסדר הזה. הבעיה היא שכדי לטעון שהמטרה בבסיס הפעולות שלנו בעזה היא מיטוט החמאס, צריכה להיות תוכנית אסטרטגית: לא מספיק להגיד "מה לא?", צריך גם לספק את התשובה לשאלה "מה כן?". ובמשך כמעט שנתיים, שבהן החטופים המשיכו לסבול ולמות בשבי והגופות בעזה המשיכו להיערם, לא קיבלנו תשובה כזאת ⁴.

לפני מספר שבועות, במסיבת עיתונאים בלונדון, פנה טוביאס אלווד, סגן שר החוץ הבריטי לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה לשעבר, אל נשיא מדינת ישראל, בוז'י הרצוג:

You could start this today. Using those Abrahamic Accord signatories to take Erez or Rafah, take 10 kilometers worth - a zone - and start to rebuild, without Hamas - to show that there is a future for Palestinians that don't want to be part of Hamas. That is where we are all united - a Palestine area without Hamas responsible. But at the moment, there's no plan, no strategy, no vision or clarity as to where you want to go, other than more war. And that has led to the idea that actually you're not interested in the two-state solution. That makes it tougher for people like us that want to continue to support Israel. (הדגש לא במקור)

יצא לי לשמוע בעבר את ההצעה הזאת, ובאמת היה לי קשה להבין למה ישראל לא עושה את זה. למה ישראל לא מנסה להקים שלטון ערבי אלטרנטיבי לחמאס, בשיתוף פעולה עם מדינות ערביות שאינן עוינות את ישראל, ומתחילה הדרגתית לבסס אותו בשטחים שטוהרו מחמאס. תשובותו של בוז'י לשאלה הייתה:

I have never heard of your idea, it's a smart idea. It's worthwhile checking. I will actually pass it on.

מה אני אמור להבין מהתשובה הזאת? איך אדם שתפקידו הוא לייצג את ישראל, כמעט שנתיים אל תוך המלחמה, לא מכיר את אחת ההצעות הכי מדוברות לסלילת הדרך לסיומה? בראי העובדה שטראמפ הצליח לגרום לנתניהו להסכים לעיקרון הזה בתוכנית 21 הנקודות, אני חושש שעד עכשיו, במשך השנתיים בהם ניהלנו מלחמה עקובה מדם, לא היה שיח רציני בנושא בישראל.

סבל יוצא דופן דורש הצדקות יוצאות דופן

קצת כמו שטענות יוצאות דופן דורשות ראיות יוצאות דופן, אני חושב שגם סבל יוצא דופן דורש הצדקות יוצאות דופן. על רקע רבבות ילדים מתים, אני לא מוכן לסמוך על ראש ממשלה שלא מגנה את הפלגים הקיצוניים בממשלתו, ונמנע בכל הכוח מלדבר ברצינות על היום שאחרי המלחמה. ואני רחוק מלהיות לבד במחשבה הזאת.

ההסברה הישראלית מתקשה להתגונן מול גלי הביקורת המתעצמים על המשך המלחמה. אם בעבר היה יחסית קל לתייג את הביקורת על צה"ל ועל מדיניות הממשלה כ"תעמולה של החמאס" או סתם ניתוק מהמציאות, היום המצב שונה. ביקורת חריפה על ההרג ועל חוסר תכליתו מגיעה במלוא העוצמה גם מעזתים שמתנגדים לחמאס, ביניהם פעילים פוליטיים שעיקר האקטיביזם שלהם הוא התנגדות לחמאס, ולא פחות חשוב מזה, גם מספר משמעותי של בכירי מערכת הביטחון לשעבר אשר "יצאו בקמפיין שמתייחס למצב המלחמה בעזה והקריאה להפסקת מיידית של המלחמה". בסרטון שהפיקו, אמר ראש השב"כ לשעבר עמי איילון:

המלחמה הזאת התחילה כמלחמה צודקת, היא הייתה מלחמת הגנה. אבל כשהשגנו את כל היעדים הצבאיים, כשהשגנו ניצחון צבאי מזהיר נגד כל אויבינו, המלחמה הזאת הפסיקה להיות מלחמה צודקת, והיא מביאה את מדינת ישראל לאובדן בטחונה וזהותה. (הדגש לא במקור)

דברים ברוח דומה כתב בוגי יעלון, רמטכ"ל לשעבר, בדצמבר 2024:

[...] שרים בכירים שמדברים בשפה של פשעי מלחמה, כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שדיבר על "דילול האוכלוסייה בעזה ביותר מחצי" ותהה — "אולי מוסרי להרעיב שני מיליון עזתים?"; השתתפות מעל שליש מהקואליציה בכנס בהובלת דניאלה וייס שהכריזה "בעזה לא יהיו ערבים", ובמקומם יגיעו מתנחלים משיחיים. וזו הרי ההגדרה המילונית לטיהור אתני.

חיילי צה"ל נשלחים בשבועות האחרונים לגרש את העזתים מצפון הרצועה. אם מדובר במעשה זמני, לצורכי ביטחון מוצדקים — ואחר כך יוכלו התושבים לחזור לבתיהם — זה מעשה שיכול להיות מותר בתנאים מסוימים. אך אם מדובר בגירוש של קבע, כדי ליישב שם מתנחלים — זהו טיהור אתני. כל זמן שבכירי הממשלה מדברים על האפשרות השנייה, הם מפילים עלינו פשעי מלחמה משיחיים. (הדגש לא במקור)

בוגי יעלון מדבר כאן מתוך אותו חוסר ודאות שבו כולנו נמצאים. הוא לא נמצא בקבינט המדיני בטחוני, הוא לא מודע לשיקולים הפנימיים של המערכת. אבל הוא כן מבין שבנקודה שבה אנחנו נמצאים, אנחנו לא יכולים להמשיך בלי ודאות מוחלטת שלפעולות האלה יש הצדקה צבאית ובטחונית אמיתית, וזו בדיוק הנקודה שלי. בוגי מבין שבהינתן הרטוריקה שנשמעת בממשלה, אין לנו את הוודאות הזאת.

אני רוצה לחיות במדינה שבה כל עוד יש סיבה טובה לחשוב שאנשים נהרגים ללא סיבה מוצדקת - הציבור ייצא לרחובות. המצב שבו הממשלה שומרת על עמימות בנוגע למטרות המלחמה, היום שאחרי, והאסטרטגיה שלשמה אנחנו ממשיכים להקריב חיילים, חטופים ואזרחים בעזה, הוא לא מצב נורמלי. אנחנו רחוקים ממצב נורמלי.

אחריות אישית

כדי שאדם יפעל לא מספיק שהוא יחזיק בדעה מסויימת. צריך שיתעורר בו רגש חזק מספיק כדי שיקום מהספה ויצא מאזור הנוחות. במקרה שלי, מדובר בשילוב בין בדידות לאחריות.

יוצא לי לדבר עם אנשים על המלחמה ולהיתקל בדעות שונות שמתבססות על אותן עובדות ותפיסות עולם, אבל לאחרונה, פחות ופחות מהשיחות שלי עם אנשים לגבי המלחמה הן כאלה: האנשים שאני מדבר איתם על המלחמה ושממשיכים לגונן על פעולות המדינה או הצבא, מבהירים לי שיש הבדלים מהותיים בין נקודות המוצא שלנו. הכוונה היא ל-2 סוגים של חוסר הסכמה - אנשים שיוצאים מנקודת מוצא עובדתית שונה ("כל הילדים האלה זה AI, מה, אתם לא רואים?") ואנשים שיוצאים מנקודת מוצא ערכית שונה ("למה שיהיה לי אכפת? ראיתם מה ההורים שלהם עשו לנו ב-7 באוקטובר?").

פחות ופחות אנשים מחזיקים בעמדה של "ילד הוא ילד, אבל...". ה"אבל" הזה, האמונה שכל ההרס וההרג הוא למען מטרה טובה, למען ביטחון, שגם אני ניסיתי להיאחז בה הרבה זמן, כבר נשחקה לגמרי. מנטרות כמו "אבל ה-7 באוקטובר" שמודבקות על ידי כל כך הרבה ישראלים על כל האשמה שמגיעה מבחוץ, מקשים עליי לראות באנשים האלה עמיתים לתהליך מחשבה אמיתי על המלחמה. אני לא מרגיש ענווה מחשבתית כשאני מדבר עם אנשים שמשמיעים סנטימנטים אורווליאניים שאפשר לסכם ב-"אין רעב, והוא באשמת החמאס" או "אין הרג המוני, והוא מגיע להם".

היטיב לתאר את התחושה הזו רן שמעוני, בכתבה ב"הארץ" על הפגנה קטנה של עומדים ביחד נגד ההרעבה:

תחושת הבדידות האידיאולוגית היא חוויה קשה. בזמני מלחמה היא קשה אף יותר. המעשים מחמירים, העוולות נערמות, והתביעה לשתוק מול אלו חזקה מתמיד. כל אחד מהמפגינים יודע להגיד שהרגיש את התחושה הזאת בחייו האישיים – במקום העבודה, בארוחה המשפחתית. ההפגנה הזאת, עבורם, היא גם הזדמנות יקרת ערך להרגיש אחרת לשם שינוי, להיות בבדידות ביחד. "בתוך כל הדבר הזה מעודד אותי לראות שיש אנשים שלא מסכימים למה שקורה, שיש עדיין צל של שפיות בתוך החברה שלנו, שיש אנשים שאכפת להם", אומרת איה, אחת המפגינות, רגע לפני שהצעדה מתפזרת ברחבת הסינמטק. "חבל שאלה אותם פרצופים שאני רואה כל הזמן באירועים האלה. זה לא הגיוני שאין פה יותר אנשים".

תגובת הציבור הישראלי לרעב בעזה כמקרה בוחן

אני הייתי באותה הפגנה, ההפגנה של "עומדים ביחד", ב-22 ביולי 2025. זו הייתה ההפגנה ה"שמאלנית" הראשונה שבאתי אליה מאז תחילת המלחמה. ההפגנה הראשונה ששמה את העזתים במרכז.

בדרך להפגנה, הקשבתי לשיחה של העיתונאי שלומי אלדר, ששימש כתב חדשות 10 לענייני רצועת עזה מ־2003 עד 2012, עם חברו מעין אל-חילו, שהכיר מאותה תקופה. מעין סיפר שהוא ומשפחתו נמצאים בעיר עזה. הוא סיפור שהוא לא הרגיש שבע כבר שלושה חודשים, שמחירי הקמח מגיעים ל-200 שקל לקילו, שביום השיחה הוא ומשפחתו לא אכלו בכלל. כל זה, על רקע ההחלטה הישראלית לחנוק את מנגנון הסיוע העיקרי שעבד עד לאותו רגע⁵.

ביום ההפגנה, המשפטן הימני דני אורבך, שעד אותו יום השקיע את זמנו בתיוג עדויות הרעב מעזה כלא אמינות, פירסם את המילים האלה בפייסבוק שלו:

מבט ברשתות החברתיות בעזה, כולל קבוצות טלגרם פנימיות שלא נועדו לצרכי תעמולה, מרמז שמצוקת המזון והמים ברצועה עכשיו היא אזעקת אמת. כן, יש המון פייקים מהסוג הידוע ויש קמפיין של חמאס. כן, הבעיה העיקרית היא ביזה, אגירה והפקעת מחירים בתוך הרצועה. אבל זה לא המצב שהיה ב-2024. יש לצערי מספיק מידע אמיתי על מצוקת מזון ומים שזולגת מקבוצות לא מקושרות לציבור רחב יותר. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא מוות המוני מרעב, או בכלל. יתכן שצריך הפסקת אש הומניטרית כדי להציף את הרצועה בסיוע - אי אפשר לעשות את זה בזמן לחימה מהסיבות הידועות. (הדגש לא במקור)

הבנתי שגם אנשים שרואים בחסימת הסיוע ההומניטרי שיטת לחימה הגיונית מול החמאס שיכולה להחליש אותו, גם הם הגיעו למסקנה שלפחות בעיתוי הנוכחי מדובר היה בטעות, הגזמה, מהלך שהוביל לרעב ברצועה.

כן, הפריע לי שאורבך התייחס לזה כאל "אזעקת אמת", כאילו כל העדויות על ההידרדרות במצב בחודשים שלפני, או האזהרות מהעולם כשקטענו את אספקת הסיוע, היו "אזעקות שווא". אבל העיקר הוא שגם אדם שרגיל להעניק לעוקבים שלו גלולות הרגעה, פיסות קלושות של ספק שעוזרות להם לשים את התמונות האיומות מעזה מאחורי ערפל ומאפשרות לא להתמודד איתן, גם הוא עכשיו מזהיר מהקטסטרופה שאנחנו ממיטים על עזה. חשבתי שבכיכר הבימה אראה קהל גדול של אנשים, שלא מוכנים לתת למדינה שלהם להרעיב מיליוני בני אדם.

כשהגעתי להפגנה, הבנתי שהשלתי את עצמי. היינו לא יותר מ-400 אנשים. כשצעדנו ברחובות של תל אביב קיבלנו מבטים עוינים ותגובות זועפות. אנחנו, שמבחינתי אמרנו את מה שגם מי שכל כך מנסים להכחיש כבר לא מכחישים יותר, בכל זאת מצאנו את עצמנו מול עוברי אורח שהיו מצטרפים אלינו רק "אם היינו מחזיקים גם תמונות של חטופים", לפי אישה שצעדנו על פניה. אני חושב שגם אם הייתי מסביר לה שבתחילת הצעדה מארגנות המחאה קראו מעל הבמה להחזיר את החטופים, היא לא הייתה משנה את דעתה לגבינו.

באותה כתבה של רן שמעוני, הוא כתב כך:

הולכי הרגל שחולפים על פני הצעדה משתדלים לחצות אותה מהר. חלקם עם ילדים, מזרזים אותם ללכת בכיוון אחר. "בואי", אומרת אם אחת לבתה שמסתכלת על הצועדים, "יש פה אנשים שחיים בסרט". נהוג באחרונה לבקר את גופי התקשורת בישראל על כך שאינם ממלאים את חובתם לדווח על הנעשה ברצועת עזה, ובצדק. אבל כאן, ללא תלות באף גורם מתווך, קשה למצוא אדם שרוצה להביט בזה. מה ניתן ללמוד על חברה שמסיטה את עיניה ממעשיה שלה?

התחושה היא שיותר מדי אנשים סביבי לא מסתכלים על המציאות כמוני. מנקודת המבט שלי, יש תחושת אחריות להגיד ולהשמיע את מה שאנשים סביבי מעדיפים לא לשמוע. לנסות לסדוק את חומות ההכחשה שנבנו אצלם לאורך המלחמה.

העמידה השקטה עם התמונות

אני חושב שדרך המחאה שלנו מויחדת. אנחנו עומדים ומזמינים את עוברי האורח להביט בעיניים לילדים שנהרגו. ילדים שלא מופיעים בתקשורת בישראל בשמותיהם. ילדים שהמוות שלהם, עבור הרבה מאזרחי המדינה, הוא לא יותר מסטטיסטיקה, או אולי בעיית הסברה. אנחנו לא צועקים סלוגנים פוליטיים ולא לובשים חולצות עם סיסמאות של ארגונים.

אני יודע שלעמוד בשקט עם תמונות זה ממש לא מספיק. אני מבין שהרבה אנשים עובדים קשה כדי לסמן את כל המידע על השלכות המלחמה בעזה כלא אמין. לפעמים אלה טיעונים כמו "לילד הספציפי הזה היו גם מחלות רקע, אז כל הדיווחים על רעב שקריים", ולפעמים יותר בכיוון של "לא נוכל לדעת כלום באמת עד שערפל הקרב יתפוגג". הדיון הזה חייב לקרות, ואני ממש לא בורח ממנו. אבל בתוך כל סערת הטיעונים והוויכוחים במדינה, צריך גם לפעמים לעצור ולהסתכל בעיניים לאנשים הכי פגיעים, ובאמת להבין את גודל האסון שקורה כל כך קרוב אלינו.

אני מקווה שאותם עוברי אורח שהעיפו מבט אל עבר הילדים, ואולי גם זכרו פנים של אחד או שניים, ייזכרו בהם גם כשהם רואים בחדשות צילומים מרוחקים של עמודי עשן שעולים מעל הרצועה, או אולי בפעם הבאה שישמעו פיצוץ מרוחק מכיוון עזה. אמפתיה אנושית צריכה להיות נגישה לכולם.

במבט לעתיד

היום, עם פרסום תוכנית 21 הנקודות של טראמפ וביום הראשון של מו"מ לסיום המלחמה, אנחנו אולי מתקדמים לאותו "יום שאחרי". היום שבו נצטרך להביט בעיניים לעם שחי כאן איתנו, לא דרך מצלמת מעקב ולא דרך כוונות, וגם להסהתכל על עצמנו, לשאול מה ראינו, מה העדפנו לא לראות, ואיך נוכל לבנות עתיד טוב יותר, לא מתוך הכחשה אלא מתוך הכרה.

עם זאת, החשש עדיין גדול. האופטימיות השברירית נסדקת כל פעם ששר בממשלה יוצא נגד התוכנית, שכוללת סעיפים שמנוגדים לאידאולוגיה של חברי ממשלה רבים, ביניהם התחייבות ישראלית לא לגרש עזתים. הנתיב למדינה פלסטינית עתידית, שמופיע בתוכנית, נדחה על ידי נתניהו שעות בודדות אחרי שהכריז עליה יחד עם טראמפ. במיוחד במצב שברירי כזה, אנחנו חייבים לדרוש שקיפות, מדיניות מוגדרת, וחזון אמיתי לעתיד. עד אז, לא תהיה הצדקה להמשך המלחמה.